השיר הבא מספר על כולנו. "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" / מאת פורשיה נלסון.
# פרק ראשון אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק; אני נופל לתוכו. אני אבוד...אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.
# פרק שני אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק; אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן. אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת.
# פרק שלישי אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק; אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת...כוחו של הרגל. עיני פקוחות; אני יודע היכן אני. זוהי אשמתי. אני יוצא מיד.
# פרק רביעי אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק; אני עוקף אותו.
# פרק חמישי: אני הולך ברחוב אחר.
כמה קשה להביט פנימה. כמה קל להיכנע להרגלים ישנים. נכון?
במרחב הטיפולי ניווכח לגלות כיצד ניתן להתבונן בחיינו ללא ביקורת, נטו התבוננות פנימה. נראה כיצד ההתבוננות נקייה מאפשרת לנו לאט לאט לראות כיצד אנו נופלים שוב ושוב לדפוסים הישנים והקבועים שלנו. אנו עלולים כמובן לחזור ולשקוע בתוכם, זה בלתי נמנע וזה טבעי. אך לאט לאט, מעצם ההכרה, השיח, ההתבוננות- האוטומט נעצר ונפתחת בפנינו אפשרות נוספת, להשתחרר מהם.
היכן שיש יותר מאפשרות אחת, יש בחירה. מה דעתכם?