תחרות ביצים

זיכרון שלא מרפה ממני בחודש האחרון. בשלב מסוים עייפתי מלנסות להבין מה שלף אותו מתוך אותן מגירות פנימיות מאובקות ובחרתי להתמקד במה שזיכרון זה מעורר בי כעת.

ובזיכרון אני ילדה עם רעמת שיער לא פורפורציונלית על הראש. יושבת נרגשת במדשאות של פארק מים הומה אדם, בבגד ים צבעוני מנוקד לקראת תחרות הקיץ השנתית- "תחרות ביצים". אכן, אני מודעת לקונוטציות הבעייתיות ששם זה מעלה, אך אני רוצה להצליח להתעלות על המבוכה ולהשאר נאמנה לגרסה המקורית.


הייתה זו תחרות שהתקיימה בכל חופשת קיץ מטעם מקום עבודתו של אבי. בתחרות השתתפו זוגות ההורים ותריסר ביצים, לכל זוג ביצה אחת בלבד. ההוראות היו פשוטות כדלקמן: כל זוג עומד האחד מול השני, שתי שורות מקבילות בסך הכל. בשלב הראשון, עומד כל זוג במרחק קטן זה מזה והאחד מוסר לשני את הביצה שבידו מבלי שהיא תישבר. לאחר כל מסירה, בהנחה שהביצה לא נשברה, התבקש כל אחד מהצדדים לקחת צעד אחד אחורה מבן זוגו ולמסור לו שוב את הביצה. בכל שלב, הלך וגדל המרחק בין בני הזוג ומסירת הביצה מבלי שתישבר הפכה למשימה יותר ויותר מאתגרת.


במהלך השנים קטפו הורי בקרב עובדי החברה את התואר הנחשק "אלופי תחרות הביצים". אני זוכרת כיצד ישבתי מרותקת וצפיתי בהם מוסרים אחד לשני את הביצה, זוכרת את קולות התדהמה בכל פעם שנזרקה הביצה למרחקים ונחתה מבלי להישבר בידיו של השני. "זו בטח ביצה קשה מהבית!", "תגלו כבר את הסוד", "נו, מה הטכניקה שלכם?" הגיבו בהומור שאר חבריהם המשתתפים. על אף שהורי שיתפו בהשערותיהם בנוגע לאופן הטכני בו הם מוסרים ותופסים את הביצה, עמוק בתוכי האמנתי שיש כאן רובד נוסף.


אני מניחה שבזמנו כילדה לא יכולתי להבין את המשמעות של מה שהרגשתי, אך אין לי ספק שהבנתי מעצם עוצמת הרגשות- שזה חשוב לי. אני זוכרת את דפיקות ליבי בכל פעם שהביצה נזרקה לאויר, את תחושת הרווחה שהתעוררה בי כשנחתה הביצה בידיהם של הורי מבלי להשבר. אך יותר מכל אני זוכרת את תחושת הביטחון, האמנתי בכל ליבי שהביצה בידיים טובות, תרתי משמע. האמנתי בהם.

באותם רגעים נדמה היה שאין שם איש מלבד שניהם. מבטם אחד לשני, הייתה זו תקשורת. תקשורת הדדית, כנה ובגובה העיניים. הייתה שם רגישות ואמפתיה. היה שם שיתוף פעולה ומטרה אחת משותפת. הייתה שם אמונה ומשמעות. בכל פעם שנמסרה הביצה לאויר, כאילו ונמסרו עימה גם רגשותיו, מחשבותיו, חוויותיו, זכרונותיו, פחדיו ותקוותיו של האחר. בכל פעם שנחתה הביצה בידיו של השני, היא נחתה ברכות וברגישות, היא נעטפה בידיים מקבלות ומגנות. היו אלה ידיהם של הורי, שעברו יחדיו תלאות ואתגרים, כנגד כל הסיכויים, על מנת לעלות יחדיו לארץ ישראל, לממש את האהבתם ולהקים כאן בית. היו אלה הורי שלימדו אותי שאהבה מנצחת הכל.


עם אמונה זו אני יושבת בחדר הטיפולים.

כאשר אנו יושבים בחדר האחד מול השני, אנו מייצרים מרחב שהוא אך ורק שלנו. באותם רגעים אין שם איש מלבדנו. וברגעים אלו, אני מודה לכל הטכניקות והתיאוריות אליהן נחשפתי עד היום, אך לא פחות אני מודה למרכיבים האנושיים שמתאפשרים ובאים לידי ביטוי בחדר, אלה שהופכים את המפגש שלנו קודם כל למפגש בין שני בני אדם שיכולים להביט אחד על השני.


ובינינו- רגישות, כנות, אמפתיה, הדדיות ומטרה משותפת. אנו מוסרים לידיו של השני את רגשותנו, מחשבותנו, חוויותנו, זכרונותנו, פחדנו ותקוותנו. ואלה, נמסרים בכל פעם לצד השני אל ידיים מקבלות. בכל שלב בתהליך, אנו מעיזים לקחת עוד צעד אחד לעבר מקומות מאתגרים יותר, לעיתים לצאת מאיזור הנוחות שלנו, וזה לא תמיד קל. במקומות אלה אנו פוגשים גם את הציפיות והכמיהה אך גם את הפחד מלהתאכזב. ברגע שאנו מצליחים לאט לאט להתמסר ולהעניק לעצמנו הזדמנות, ברגע שאנו מחזיקים יחד ובאהבה את המשמעות- הדבר הופך לאפשרי. אלה מבחינתי, מנצחים את הכל.


כל אותם הדברים שנוצרים בינינו בחדר יהדהדו עם הזמן ובטבעיות גם מחוץ לחדר הטיפולים, למישורים ומרחבים נוספים בחיינו, למערכות יחסים נוספות, וישרו בהם את אותן תחושות ביטחון ומשמעות.


השאירו פרטים ליצירת קשר.


עייפתי מלנסות להבין מה שלף אותו מתוך אותן מגירות פנימיות מאובקות ובחרתי להתמקד במה שזיכרון זה מעורר בי כעת


337 צפיות
whatsapp-icon2.png
phone-icon2.png
facebook-icon2.png
map-icon2.png

כל הזכויות שמורות ליהודית חן מנור © 2020