כבת לאמא ציירת, הזדמן לי לעיתים קרובות להתבונן על אימי מתרשמת מיצירות אומנות שונות. יותר מכל, זכורה לי תנועה אחת שלה שמשכה תמיד את תשומת ליבי באופן מיוחד. בשלב מסוים בעת הייתה אמא מסתכלת על יצירה, היא הייתה לוקחת כמה צעדים אחורה ומתבוננת שוב. במצבים בהם הייתה אוחזת בציור, הייתה מרחיקה את ידה זו מפניה ומטה מעט את ראשה הצידה- כך הייתה מתבוננת בו (אכן, וידאתי כי לא מדובר בפרסביופיה). היו לה עוד כמה דרכים מעניינות לייצר את אותו אפקט של התרחקות, אותו אפקט שעורר בי לא פעם סקרנות רבה.
אני זוכרת סיטואציות בהן הייתי מחקה תנועה זו של אימי כשעיני היו פוגשות בציור מעניין. הייתי עושה זאת גם כשהייתי במצב רוח עיצובי והחלטתי לסדר קצת אחרת את חדרי – הייתי משנה, יוצאת מן החדר ומביטה לתוכו מפתח הדלת כמעין עוברת אורח אקראית שעצרה לרגע להתרשם ממשהו (לרוב ברגעים אלה קולה של אימי היה נשמע ברקע: "יהודית מה קרה? יש ג'וק בחדר??). עבורי, הייתה זו התבוננות אחרת. כזו שאפשרה לי לבחון "איך זה מרגיש לי?". יכולתי להשבע שזה הרגיש שונה מאשר להתבונן מתוך פנים החדר.
בחודשים האחרונים, בזמן שיחות עם מטופלי, התחברה לי חווית ה"התרחקות" לתהליך המשותף שלנו בחדר ולתכנים שעלו בו. באחת השיחות זה קרה כשניסיתי לתאר את האופן בו אני רואה את החשיבות של הרחבת השיח בחדר לנושאים שעל פניו אינם מתמקדים ספציפית בנושא המרכזי לשמו הגיע האדם לטיפול. לעיתים זה יכול לעורר בו התנגדות, הרי באופן טבעי אנו נרצה להתמקד בעיקר בדברים מסוימים המפריעים לנו או המפעילים אותנו במיוחד. על מנת לתאר את הרציונל מאחורי הרחבת השיח לנושאים שלכאורה אינם רלוונטיים באופן ישיר הקבלתי זאת למצב בו אני עומדת קרוב מאוד לציור, מספיק קרוב כדי שאוכל לשער על סמך חוש הריח האם הוא מצויר בצבעי שמן או בפסטל. סביר כי במצב שכזה החוויה החושית תהיה עוצמתית מאוד. אך נניח וברגעים אלה אני נשאלת על מה אני מביטה או מתבקשת לתאר את הציור שלפני. כאן מימד המרחק מהציור משמעותי מאוד, הרי אם אעמוד קרוב מדי אראה רק חלק מסוים ממנו. על מנת לראות את התמונה המלאה ולהבין על מה אני מתבוננת, אצטרך להתרחק ממנה מעט. לעשות מעין "זום אאוט".
בשיחה אחרת השתמשתי בחווית ה"התרחקות" על מנת לתאר את האפקט הנייטרלי של חדר הטיפולים. לא פעם אנו מרבים לייחס את ניטרליות ואובייקטיביות הטיפול למטפל עצמו- זהו אדם שאינו מכיר אותי, נטול ביקורת ובעל יכולת הכלה אינסופית. אך יחד עם זאת, בעיני הנייטרליות בחדר הטיפולים מתבטאת דווקא באופנים אחרים. המרחב הטיפולי מאפשר לנו להניח לזמן מה את ה"חוקיות" המוכרת לנו בסביבתנו הטבעית, ועמה את ההרגלים, הדפוסים, התדמית והפרשנויות שלנו ולהתבונן על הדברים באופן גמיש ורחב יותר. התרחקות מרעשי רקע אלה, אותם גורמים משפיעים פנימיים וחיצוניים, מאפשרת לנו לבחון את הדברים ממקום אובייקטיבי ונייטרלי יותר. היא מאפשרת לנו לעבור ממצב ה"טייס האוטומטי" למצב בו אנו יכולים לבחון את הדברים מפרספקטיבות נוספות באופן מודע ואקטיבי. מצב כזה מאפשר לנו חווית התבוננות שונה, כזו המאפשרת קצת יותר בהירות, הבנה וחוויה של בחירה.
במקרים אחרים חווית ה"התרחקות" באה לידי ביטוי כשעולה בנו הצורך לעבד חויות מסוימות, בעיקר כאלה שבסביבתנו הטבעית לא יכולנו לעבד מסיבות כלשהן. היא מאפשרת לנו להתחבר, להיזכר, להביע, להבין, לעיתים להתאבל ולהיפרד, להכיר ולהשלים. חוויה זו יכולה לתת מקום גם למכאובים שלנו ולאפשר לנו להרגיש כי לעשות זאת זה דבר טבעי, חיוני ויותר מכל- יכול להתקיים בתנאים מכבדים ובטוחים.
תהליכים בלתי מודעים רבים מתקיימים במרחב הטיפולי, אלה מתרחשים לעיתים קרובות בתוך היחסים הנרקמים בינינו ולא פעם משחזרים דפוסים, הרגלים והתנהגויות המוכרים לנו מחיינו בחוץ. גם מצבים אלה מכילים בעיני את חווית ה"התרחקות", ראשית מעצם הופעתם במקום נייטרלי ומבוקר ולא בסביבתנו המקורית- דבר המאפשר לנו לא פעם לזהות, לשקף, לתקשר ולהבין. במצבים מסוימים גם לבחון אפשרויות נוספות ולשנות. המגע עם הדברים באופן שכזה יכול להדהד גם לסביבה הטבעית – והנה, זוהי שוב ההתקרבות.
חווית ה"התרחקות" בחדר הטיפולים יכולה לבוא לידי ביטוי גם בתנועה המתאפשרת על ציר הזמן. לעיתים בשיחתנו ננדוד לתקופות שונות בחיינו – נבקר בעברנו, נדמיין את עתידנו. לעיתים רגעים אלה מפגישים אותנו עם התרחקות מסוימת מהמציאות, מההווה, אך לא פעם נגלה כי התרחקות זו בסופו של דבר מאפשרת התקרבות- לעצמי, לרצונות שלי ולדברים עמם אני מבקש להתמודד כעת.
כל אחד ממצבים אפשריים אלה ועוד רבים, המתרחשים בחדר הטיפולים מתאר סוג מסוים של חווית התרחקות, אך כזו המאפשרת בסופו של דבר התקרבות- קודם כל לעצמי ולאחר מכן גם לסביבתי. הפעם יהיה זה באופן אחר- בטוח יותר, אותנטי יותר ומתוך חוויה של אחיזה במושכות חיי.
אם איישם את חווית ה"התרחקות" כעת ואציע לנו לחשוב על כך במובן רחב יותר מהאופן בו זה מתרחש בחדר הטיפולים, נוכל לזהות כי היא מתרחשת בתקופות רבות בחיינו- בין אם בגיל ההתבגרות "מרד הנעורים", בין אם ברצוננו לשרת בבסיס צבאי רחוק, בטיול הגדול אחרי צבא, בבחירה לעזוב את בית ההורים ועוד. כמובן, שבכל אחד ממצבים אלה קיימים מרכיבים ושיקולים נוספים אך אם נשים לב נוכל לזהות כי בכולן מתקיימת התרחקות מסוימת, המאפשרת לנו להשתחרר מאותם "כבלים", מהאוטומט, מאזור הנוחות שלנו, מדברים שרכשנו ואמצנו לא תמיד מתוך בחירה ומודעות. ולא פעם גם מתחושת חוסר אונים ותקיעות שאנו חווים בתקופות מסוימות בחיינו. "התרחקות" זו משמעותה לא בהכרח בשינוי שעלינו לעשות, אלא דווקא ביכולתה לחבר אותנו לחווית מודעות, בחירה, בחינה מחודשת של האפשרויות והבנת משמעותן. אלה מייצרים בעיני התפתחות, תחושת חיוניות, ויטליות ותנועה.
ובכן, זוהי בעיני חווית ה"התרחקות לשם התקרבות" וכשאני פוגשת אותה בחדר הטיפולים, במרחב שלנו, אני מודה – זה מרגש אותי.
