רובנו שמע או נחשף מתישהו במהלך חייו למונח "מחלה פסיכוסומטית" (פסיכו=נפשי, סומטי=גופני) המתייחס למחלה גופנית המושפעת ולעיתים אף נובעת מגורמים נפשיים. יש הטוענים מגורמי לחץ, אני אאפשר לעצמי לכתוב מתנאים שאינם מיטיבים עמנו ואינם בהלימה לצרכינו. לעיתים הדיאלוג במצב זה, שלא פעם הופך לויכוח של ממש, על האם הסימפטומים הפיזיולוגיים אותם אנו חווים הם אמיתיים או מדומיינים- הוא כל כך רועש עד כי אנו זונחים את הדבר החשוב מכל- את עצמנו ואת המצוקה שלנו. לא פעם, תחושת חוסר האונים והתחושה שלא מאמינים לנו מגדילים את המצוקה ומרחיקים אותנו מלהיות קשובים לאיתותים פנימיים שלרוב מובילים אותנו למקור הבעיה או להתמודדות אפשרית עמה יותר מכל תוצאת חיפוש אצל ד"ר "גוגל".
מסיבה זו, ראיתי לנכון להדגיש כי נקודת המוצא של מאמר זה היא כי אותם הסימפטומים הפיזיולוגיים שאנו חווים במחלה המוגדרת כ"מחלה פסיכוסומטית" הם אמיתיים, הם קשים ואכן הם גם משפיעים על איכות החיים שלנו. אדם שלא מצליח לתפקד בשל כאבי ראש חזקים, כאבי שרירים, לחץ דם גבוה, אינסומניה או בעיות במערכת העיכול – סובל באופן חד משמעי. וכמו כל תופעה שדורשת התייחסות וטיפול, כך גם כאן ראוי שנבחן את הגורמים לסימפטומים אלה. לרוב טבעי שנתחיל בבדיקות רפואיות על מנת לבדוק האם נדרש טיפול פיזיולוגי או התערבות רפואית כלשהי על מנת לטפל בבעיה. במקרים בהם לא נדרשת התערבות כזו או התערבות כזו יכולה לסייע באופן חלקי בלבד, אנו נבחן גם מרכיבים נפשיים. במילים אחרות- אנו נפנה את ההתבוננות שלנו לחלקים מופשטים יותר בעצמנו. לעיתים, נמצא את עצמנו מתבוננים על מישורים שונים בחיינו, על "דרכנו בעולם" ונעיז לשאול את השאלה הבנאלית אך החמקמקה מכולן -"איך אנו מרגישים?".
מעניין לפגוש לא פעם את החיבור האנלוגי בין הסימפטומים הפיזיולוגיים שאנו חווים לבין איתותי נפשנו- למשל, לזהות את החיבור האפשרי והמסקרן בין כאבים בעמוד השדרה או בשרירי הרגליים לבין תחושת קיבעון ותקיעות בחיים, בין בעיות שונות במערכת העיכול לבין תכנים רגשיים מאיימים שהדחקנו. עוד היבט מעניין להתבונן עליו נוגע במה שסימפטומים אלה "מאלצים" אותנו לעשות על-מנת להרגיש הקלה מהם. לעיתים מדובר בהתנהגויות שלעולם לא היינו מעיזים לקיים לולא סימפטומים אלה- לנוח יותר, להימנע מפעילות מסוימת, להוריד את קצב ההתנהלות שלי ביומיום, לווסת גירויים חיצוניים, לעשות יותר פעילות גופנית ולהקפיד על תזונה בריאה, לשתף יותר, להימנע מאינטראקציות עם אנשים מסוימים, לאפשר לאחרים לסייע לי וכו' – לא פעם הסתכלות בהתנהגויות אלה שלנו, הנובעות לכאורה אך ורק מתוך הצורך להקל על הסימפטומים, יכולה לשקף וללמד אותנו גם על היבטים נוספים בחיינו, אולי על צרכים שאינם מקבלים מענה, על דברים שחסרים לנו, מאיימים עלינו או דברים שאנו רוצים בהם אך חוששים מתגובת הסביבה או מהשלכותיהם. למידה זו יכולה לפתוח עבורנו דלת שיתכן והייתה נעולה בפנינו תקופה ארוכה- דלת כניסה למרחב בו אוכל לבחון מהם צרכי, על מה גופי מאותת לי, מהם הדברים שיתכן ושכחתי בדרך, ומהן האפשרויות הפרוסות בפני על מנת לשנות זאת. במילים אחרות, ההתבוננות והקשיבות מאפשרות לנו להבין את עצמנו טוב יותר ומעניקות לנו את הלגיטימציה לשוב ולאחוז ב"מושכות" חיינו.
זה מוביל אותי לתקופה יוצאת דופן זו, תקופה שמצד אחד הופכת את הסוגיות הקיומיות לרלוונטיות עבור כולנו או ליתר דיוק רק מזכירה לנו זאת כיוון שרלוונטיות עבור כולנו הן תמיד היו, ועם זאת מפגישה כל אחד מאיתנו עם מסע סובייקטיבי ייחודי הרלוונטי אליו ולדרכו בעולם. לעניות דעתי, תקופה זו מאופיינת בהוליסטיות מובהקת, המטשטשת בחזרה את הגבולות המאולצים והטכניים שיצרנו בין גופנו לנפשנו ומאפשרת לנו לחוש אותם לרגע שוב כשלם. לפתע, ההתעסקות בויכוח גוף או נפש מקבלת את הלגיטימציה להיפסק כי כולנו יכולים לחוות יחד כיצד נגיף המאיים על בריאות גופנו מעורר בנו גם חלקים רגשיים ונפשיים; יתרה מזאת- מעורר ברובנו שאלות קיומיות ופילוסופיות, סוגיות א ק ז י ס ט נ צ י א ל י ס ט י ו ת.
תקופה זו, על אף שמקורה בהיבט פיזיולוגי מאלצת אותנו לשנות את התנהגותנו, את שגרת חיינו ובסופו של דבר מובילה אותנו להתבוננות עמוקה על דרכנו בעולם. רובנו מביטים יותר מבכל תקופה אחרת על חיינו, על עצמנו, על האופן בו אנו מתנהלים, על איך אנו מרגישים, על דרכי ההתמודדות שלנו. רובנו מביטים סביב, מקשיבים- גם על הסובבים אותנו, על האחר. אנו מעיזים להישיר מבט לעבר החרדות הקיומיות מהן ניסינו לא פעם להתחמק ואף לרגעים לחלוק אותן עם הסובבים אותנו, לצאת מאזור הנוחות שלנו.
באופן אישי אפשרתי לעצמי להתבונן על תופעת נגיף הקורונה כפי שאני נוהגת להתבונן על מחלה פסיכוסומטית. תהיתי לעצמי אילו סימפטומים מחלה זו מעוררת בי, מה היא גורמת או "מאלצת" אותי לעשות, איך היא גורמת לי להרגיש ולאט לאט... גם לנסות ולזהות את הדרכים שלי להתמודד ולעשות אדפטציות למיניהן. שלא תטעו, זה מפגיש אותי עם לא מעט חרדות ואתגרים אישיים.
באחד הימים בהן נתבקשתי לעבור בדיקת קורונה במסגרת מקום עבודתי, נחשפתי בדרכי לכל אותם עוברי אורח ברחובות החובשים מסיכה על פניהם (וגם שמתי לב למבוכה הרבה שחשתי בלחבוש מסיכה בעצמי). העזתי לשחק עם המחשבה שאולי מסכה זו שהקורונה "אילצה" אותנו לחבוש מהווה אנלוגיה לחשיבות הרבה שאני מוצאת בלנסות לדבר פחות ולהקשיב יותר- לעצמנו, לאחרים ולעולם בו אנו חיים.
להודות לקורונה כמובן שאינני יכולה, אך להעריך את מה שמחלה זו גרמה לי לזכור ולהבין עד כה, זאת אני כן יכולה. אני אף מרשה לעצמי להודות בפניכם כי לפעמים אני מרגישה מחוייבת לעשות זאת, לאור זה שכל כך הרבה נפשות יקרות בעולמנו שילמו וככל הנראה עוד ישלמו על כך בחייהן.
נחמה גדולה תהיה כשתקופה זו תחלוף, אך נחמה גדולה לא פחות תהיה אם נזכור את הדברים שהיא עימתה אותנו עמם.
שלכם,
יהודית
