אני יהודית, פסיכותרפיסטית (מטפלת רגשית) בקליניקה פרטית בתל אביב ובבית חולים לבריאות הנפש לב השרון. אני בעלת B.A בפסיכולוגיה, בוגרת התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה  וייעוץ אקזיסטנציאליסטי בסמינר הקיבוצים וחברה באיגוד הישראלי הרב תחומי לפסיכותרפיה. במסגרת תפקידי אני פוגשת צעירים ומבוגרים החווים משבר אישי, מתמודדים עם אתגרי קיום שונים: פוביות, חרדות, דיכאון, פוסט טראומה, התמכרויות, אובדן, תחושת תקיעות בחיים ועוד,  ובוחרים באומץ רב ומעורר השתאות לעזור לעצמם. ניתנה לי הזכות והכבוד להתלוות לאנשים אמיצים אשר בוחרים לקחת אחריות על חייהם, על אף הקושי הכרוך בכך; לצאת יחד למסע משותף, המאפשר התבוננות רחבה, את בחינתן של אפשרויות נוספות, התמודדות וצמיחה. 

ליצירת קשר וקביעת פגישה

אני נזכרת כיצד נהגתי בילדותי לשבת על אדן החלון שבחדרי ולכתוב. אהבתי להשחיל את רגליי מבעד לסורגים (אכן, היו תקופות בהן מבנה גופי אפשר לי לעשות זאת), להניח את ראשי על הכר ולרחף לתוך נבכי נפשי. עשיתי זאת בכל פעם שהרגשתי שאני מתקשה להביע את רגשותיי והגיגיי; ברגעים בהם הרגשתי מבולבלת או מוזרה, שאף אחד לא יכול להבין את דבריי, שאני בעצמי לפעמים איני מבינה. ברגעים בהם מצאתי את עצמי מפחדת, לעיתים מהדברים הבנאליים ביותר; ברגעים בהם הרגשתי בודדה בעולם על אף היותי מוקפת אנשים. ריחפתי בכתיבה שעות על גבי שעות ולרוב רק קולה הנסער של אמי, אשר הורתה לי לרדת מיד מהחלון, היה זה שהזכיר לי כי עלי לשוב לקרקע הקיום.

"יהודית   

תרדי

 מהחלון!"

"מה המטרה

של כל זה?"

אהבתי גם כן לתעד בכתיבתי רגעים מחיי היומיום. אחד הרגעים שתיעדתי הוא שלי בגיל שמונה יושבת עם חברתי הטובה על ספסל שכונתי. הייתה זו סיטואציה שגרתית לחלוטין, אותם הריחות והצלילים כבכל יום, אותם המראות המוכרים שאת חלקם שבעתי מלראות. על אף שהייתי בסביבה הטבעית שלי חוויתי דבר אשר לא ידעתי לשיימו. לפתע המוכר הפך לזר, הבטוח הפך לספק, הבנאלי הפך למשונה. אני זוכרת כי התבוננתי במכוניות הנוסעות ואפילו תנועתן נראתה לי יוצאת דופן. "פעם הרגשת שאת לא מבינה מה קורה פה?" שאלתי את חברתי. "איפה פה?" היא ענתה. "פה, בעולם. שאלת את עצמך פעם מה אנחנו עושים פה? מה בעצם המטרה של כל זה?". אני זוכרת את תקוותי התמימה שבעוד רגע חברתי הטובה תענה לשאלותיי ועם תשובתה תשוב אלי גם תחושת הביטחון שאבדה. "מממ...לא", היא ענתה בזריזות ושלפה שקית במבה מתיקה. "קחי תאכלי במבה" אמרה, כאילו וביקשה לסתום את פי ולהסיח את מחשבותיי בעזרת ניחוח הבוטנים שהתפשט במהרה באויר. אפילו מראה הבמבה הרגיש לי משונה אך למען ההגינות זה לא מנע ממני לחסלה. אני זוכרת כי ברגעים אלה גם הביחד הפך ללבד.

עבורי הפסיכותרפיה, המרחב הטיפולי, הוא קודם כל מפגש אנושי. זהו מפגש בטוח, אינטימי, אובייקטיבי ומאפשר. זהו "הדף" המכיל את מילותיי; "החברה" המקשיבה להרהוריי ולשאלותיי. זו ששואלת על מנת להבין עימי את ההיגיון שבתחושתיי, זו המגלה סקרנות ל"מה שקורה פה" בעיני רוחי. זהו מפגש שלא ממהר לקטלג או לשפוט. הוא מעניק לגיטימציה והכרה. כזה שרואה את האדם הסובייקטיבי, האמיץ, הבוחר להקדיש זמן ומקום לבחינת חייו.

זהו מפגש המאפשר לשיים את החוויות האישיות, המשונות, הקשות, הלא בהירות ככל שיהיו. על מנת שתתאפשר התבוננות, הבנה, שיח פתוח ומקדם. יחד. 


כפסיכותרפיסטית וכאדם אני מאמינה שיש היגיון בדרכו של אדם בעולם, תמיד. אך לעיתים לשם הבנתו הוא רק זקוק למרחב בטוח, אמפתי וכנה; לקשר המאפשר התבוננות, שיקוף והגעה ל'חוף מבטחים'. אני אשמח להתלוות אליך במסע משמעותי זה.

"יש הגיון

 בדרכו

של אדם

  בעולם"

whatsapp-icon2.png
phone-icon2.png
facebook-icon2.png
map-icon2.png

כל הזכויות שמורות ליהודית חן מנור © 2020