אני נזכרת כיצד נהגתי בילדותי לשבת על אדן החלון שבחדרי ולכתוב. אהבתי להשחיל את רגליי מבעד לסורגים. אכן, היו תקופות בהן מבנה גופי אפשר לי לעשות זאת.
נהגתי להניח את ראשי על הכר ולרחף לתוך נבכי נפשי.
עשיתי זאת בכל פעם שהרגשתי שאני מתקשה להביע את רגשותיי והגיגיי; ברגעים בהם הרגשתי מבולבלת או מוזרה, שאף אחד לא יכול להבין את דבריי, שאני בעצמי לפעמים איני מבינה. ברגעים בהם מצאתי את עצמי מפחדת, לעיתים מהדברים הבנאליים ביותר; ברגעים בהם הרגשתי בודדה בעולם, על אף היותי מוקפת אנשים.
ריחפתי בכתיבה שעות על גבי שעות, ולרוב רק קולה הנסער של אמי, אשר הורתה לי לרדת מיד מהחלון, היה זה שהזכיר לי כי עלי לשוב לקרקע הקיום.
אהבתי גם כן לתעד בכתיבתי רגעים מחיי היומיום. אחד הרגעים שתיעדתי הוא שלי בגיל שמונה, יושבת עם חברתי הטובה על ספסל שכונתי. הייתה זו סיטואציה שגרתית לחלוטין, אותם הריחות והצלילים כבכל יום, אותם המראות המוכרים שאת חלקם שבעתי מלראות.
על אף שהייתי בסביבה הטבעית שלי, חוויתי דבר אשר לא ידעתי לשיימו. לפתע המוכר הפך לזר, הבטוח הפך לספק, הבנאלי הפך למשונה. אני זוכרת כי התבוננתי במכוניות הנוסעות, ואפילו תנועתן נראתה לי יוצאת דופן.
"פעם הרגשת שאת לא מבינה מה קורה פה?", שאלתי אותה. "איפה פה?" היא ענתה. "פה, בעולם. שאלת את עצמך פעם מה אנחנו עושים פה? מה בעצם המטרה של כל זה?". אני זוכרת את תקוותי התמימה שבעוד רגע חברתי הטובה תענה לשאלותיי, ועם תשובתה תשוב אלי גם תחושת הביטחון שאבדה.
"מממ...לא יהודית", ענתה בזריזות. "קחי תאכלי במבה" אמרה, כאילו וביקשה לסתום את פי ולהסיח את מחשבותיי בעזרת ניחוח הבוטנים שהתפשט במהרה באויר. אני זוכרת שאפילו מראה הבמבה הרגיש לי משונה, אך למען ההגינות זה לא מנע ממני לחסלה. ברגעים אלה גם הביחד הפך ללבד.
אז, לא ידעתי להסביר לעצמי את מה שחוויתי בספסל, היום אני יודעת לומר כי הייתה זו חרדה קיומית. כזו, שלא מדלגת על אף אחד מאיתנו. כי היא טבעית, היא אנושית, היא חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו.
המרחב הטיפולי עבורי הוא קודם כל מפגש אנושי. זהו מפגש בטוח, אינטימי, אובייקטיבי ומאפשר. זהו "הדף" המכיל את מילותיי, "החברה" המקשיבה להרהוריי ולשאלותיי. זו ששואלת על מנת להבין עימי את ההיגיון שבתחושתיי, זו המגלה סקרנות ל"מה שקורה פה" בעיני רוחי.
זהו מפגש שלא ממהר לקטלג או לשפוט. הוא מעניק לגיטימציה והכרה. כזה שרואה את האדם הסובייקטיבי, האמיץ, הבוחר להקדיש זמן ומקום לבחינת חייו.
מפגש המאפשר לשיים את החוויות האישיות, המשונות, הקשות, הלא בהירות ככל שיהיו. על מנת שתתאפשר התבוננות, הבנה, שיח פתוח ומקדם. וביחד.
