א. אני רוצה לבקש ממך סליחה, אמרתי. הבטחתי כי אראה, אך לא קיימתי. יכולתי יותר, אולי גם אכזבתי. אני רוצה לבקש ממך סליחה, על שהכאבתי.
אני רוצה לבקש ממך סליחה, אמרתי.
על המרחק שנפער בינינו בזמן שלא הבנתי.
יכולתי אחרת, אולי גם הפתעתי.
אני רוצה לבקש ממך סליחה, על שהכאבתי.
אני רוצה לבקש ממך סליחה, אמרתי. גם אם פגעתי בך מבלי שהתכוונתי. יכולתי למנוע, לו ידעתי. אך אני בעיקר רוצה לבקש ממך סליחה, על שהכאבתי.
ב.
אני סולחת לך, אמרתי.
הפנית את גבך אלי, כך הרגשתי.
פגעת בי, דיממתי.
לו רק ראית אותי, פיללתי.
אני סולחת לך, אמרתי. כי ניתנה לי כעת ההזדמנות להבין את אשר הרגשתי. כי באפשרותי לראות את שהוסתר מעיניך, ולשמוע את שהוחרש באוזניך.
אני סולחת לך, אמרתי. ובכך מעניקה הזדמנות לליבי, לך, את האפשרות לבחון את חלקך ולכל אחד מאיתנו, את הזכות לעשות את בחירותינו. אני סולחת לך.
ג.
אני סולחת לעצמי.
האם יש אדם שלא חווה בחייו את טעמה המר של הפגיעה?
כזה שהצליח לפסוח על אותותיהם העמוקים של הכעס, העלבון או האשמה?
האם יש אדם שלא טעם את טעמו המר של הכאב?
הכאב שיכול להשתכן ולהשתמר בתוכנו ללא תלות במימדי המרחב וביחידות הזמן.
בסליחה כנה ישנה הכרה. הכרה בכאב שנגרם לי או בכאב שגרמתי לאחר, הכרה בשונות בינינו- בתפיסותנו, ברגשותנו. בסליחה כנה יש לגיטימציה. לגיטימציה להרגיש את אשר התעורר בי או בך, במודע או לא במודע, בכוונה או לא בכוונה. בסליחה כנה ישנן גם התבוננות והבנה, כי אחרת על מהי? יש בה גם כנות, כי אחרת מהו ערכה?
הסליחה מעניקה משמעות וקבלה, לקיומי ולקיומך.
זהו בעיני, כוחה המרפא של הסליחה.
הסליחה איננה מבטלת את מה שנעשה, נהפוך הוא, היא מעניקה לכך את המקום וקוראת לדבר בשמו. היא איננה מסירה אחריות, אלא משיבה לכל אחד את אחריותו שלו. הסליחה גם איננה קובעת את בחירותיי העתידיות, היא מרחיבה את האפשרויות הפרוסות בפני. היא איננה מקטינה אותי, היא מעצימה- מבפנים ומבחוץ.
סליחה כנה היא תולדה של התבוננות נקייה משיפוטיות, של תהליך הכולל הכרה ולגיטימציה, הכלה ואמפתיה. לעיתים סליחה מצריכה זמן ותהליך, היא מתהווה. סליחה איננה חובה, היא זכות. ובעיקר, היא תוצר של אהבה, כלפי עצמי וכלפי האחר.
אני מבקשת סליחה, אני סולחת לך, אני סולחת לעצמי.