מאז ומתמיד הייתי אדם מאוד רגיש. לא לא, תרשו לי להדגיש- מאוד רגיש. נדמה היה לי שדבר לא נסתר מעיני, שאני רואה ושומעת הכל, גם את מה שאני לא בטוחה שאני רוצה. הייתי ילדה קטנה שלא פעם הרגשתי "על בשרי" את כאבם של אחרים- מכרים וזרים גם יחד. לא פעם מצאתי את עצמי ניגשת לאדם זר שנחווה על ידי במצוקה ומבקשת להיות שם איתו. זה אולי יישמע רע, אך התחושה הייתה שנכפה עלי "תפקיד" שלא בחרתי.
הייתה זו תחושת אחריות לא מובנת, לכאורה מעבר לכל רציונל, ולעיתים גם מעבר ליכולת שלי. אני זוכרת רגעים בהם הייתי יוצאת מפתח ביתי ונשבעת לעצמי שהיום אהיה ממוקדת מטרה, על מנת להבטיח שלא אתקל בדרכי לאנשהו בסיטואציה שתפעיל אותי. "פשוט תסעי ישר ואל תסתכלי לצדדים, תתמקדי ברמזורים. ותשירי עם הרדיו, כן, תשירי יהודית".
בעל חיים מבוהל משוטט לבדו ברחובות, אישה קשישה המתקשה לשאת את סליה או הומלס ברמזור המחפש מטבעות שנפלו מכיסו- כל סיטואציה יומיומית שכזו יכלה למשוך את תשומת ליבי במיידית ולהפעיל אותי. אותה רגישות הובילה אותי לא פעם גם לסיטואציות מסוכנות. למצבים בהם התערבתי על אף כי סיכנתי בהתערבותי את חיי שלי. במצבים בהם כולם סביבי היו מתרחקים, אני הייתי מתקרבת. לא פעם עיבדתי ושקלתי את מה שעשיתי רק לאחר מעשה, כי באותם רגעים אין פחד, אין שיקול דעת ואין גבולות. כן כן, כזה.
תתארו לעצמכם מה זה להתנהל בעולם שאתה מרגיש בעוצמה כל כך חזקה את כל מה שקורה סביבך, את רגשותיהם של אחרים, את מצוקתם. תתארו לעצמכם כמה לא פשוטה היא החוויה שבכל רגע עלול לקרות משהו שיפעיל אותך, שאולי יסכן אותך. ואם זה לא מספיק, גם רגשותיי שלי נחוו על ידי כחזקים מאוד, שמחה- זו שמחה! עצב- זה עצב! כעס זה כעס! לעיתים כל מה שייחלתי זה שמישהו יועיל בטובו וינמיך עבורי את "הווליום-הקיומי".
וכך במהלך השנים, התחלתי לפתח מערכת יחסים מורכבת עם רגישות זו שלי. לא פעם ניסיתי לדכא אותה, לכעוס עליה ולבטל אותה."זה יחלוף עם הגיל" אמרתי לעצמי, בכל שנה מחדש. חוויתי אותה כנטל, ניסיתי לבחון האם כולם מתנהלים כך, האם כולם מרגישים בעוצמה כזו את הדברים. אני חושבת שבעיקר חששתי לגלות שלא. הפחדים הללו ולא פעם גם התגובות מהסביבה גרמו לי להמנע מדברים. להמנע בעצם מכל סיטואציה שיכלה לעורר את הרגישות שלי. רציתי להקטין את הגירויים, לצמצם את החשיפה ולמזער את הסיכון. מבחינתי הייתה זו הדרך היחידה לשמור על עצמי ועל יחסי עם האחר ולהסתגל יותר לעולם שלנו.
במקביל לניסיונות הימנעות אלה שלי, התרחש בהדרגה דבר נוסף. אחד אך מהותי- דיכוי. פשוט דיכאתי את עצמי. איבדתי את מי שאני, את הייחודיות שלי- לטוב ולרע, ושקעתי לדיכאון.
רצה הגורל (ואולי עמוק בתוכי גם אני) ועל אף נסיונות ההימנעות שלי מצאתי את עצמי לומדת טיפול. במהלך שנות לימודיי- תחילה בלימודי הפסיכולוגיה ולאחר מכן בלימודי הפסיכותרפיה, חידשתי את מערכת היחסים עם הרגישות שלי. התבוננתי עליה מחדש, בהתחלה ברתיעה מרחוק אך עם הזמן התקרבתי אליה בסקרנות. חקרתי אותה- לעיתים לבדי, לעיתים עם אחרים. חשפתי אותה, דיברתי עליה ואפשרתי לעצמי להביע את הקונפליקטים הקיימים בי לגביה. השתדלתי לא לשפוט את עצמי, לא לבקר את עצמי, פשוט להתבונן ולבחון. מסתבר שאפשר לעשות את זה.
חקירת הרגישות שלי והתהליך שעברתי בעקבותיו השתלבו להם עם מונח פסיכולוגי אחר שנחשפתי אליו בשנות לימודי, מונח הנקרא "סובלימציה" ובעברית "עידון". מונח זה מתאר תהליך של הפניית הכוחות המנטליים שלנו מפעילויות והתנהגויות שנתפסות על ידנו או על ידי הסביבה כשליליות ולא הסתגלותיות, אל עבר פעילויות חיוביות, מקובלות ומיטיבות עבורנו ועבור החברה (כן, תקראו את זה שוב).
לצורך הדוגמא, אדם בעל דחפים תוקפניים רבים מבטא את תוקפנותו בהצטיינות באומניות לחימה (לעומת תקיפת אנשים ברחובות), אישה שיצריה המינים מתועלים ליצירות אומנות או לתיאטרון (לעומת ניסיון לדכא את יצריה או לבטאן בדרכים פוגעניות ולא מקובלות חברתית).
אני זוכרת את הרגע בו ישבתי במעגל מול עמיתיי והצהרתי- "עבורי, להיות פסיכותרפיסטית זו סובלימציה". ברגע זה הכרתי והצהרתי מחדש על הרגישות שלי ובעצם גם על חזרתי לחיים. אך הפעם הייתה זו מבחירה. הפעם היה זה באופן מבוקר, אחראי, בטוח ומפותח יותר. היום אני מרגישה שזה בשליטתי. היום לא רק שאני יכולה לתת מקום לרגישות הזו שלי, היא אף מחודדת יותר ומסייעת לי לא מעט בחיים- גם בחיי האישיים וגם בחיי המקצועיים כפסיכותרפיסטית.
נוכחתי גם לגלות כי רבים כמותי מרגישים שתכונה מסוימת שלהם, שלרוב היא גם הדומיננטית והמאפיינת אותם במיוחד, איננה מותאמת וטובה להם. לא פעם אנשים מבקשים לשנות אותה, להיות אחרת. יש כאלה שמרגישים אימפוליסיביים מדי, אחרים יצריים מדי, אלימים מדי, אנרגטיים מדי, טובים מדי, ילדותיים מדי, קשוחים מדי וכו'.
כשאנו בוחנים מה עומד מאחורי הרצון הזה אנו רואים כי לא פעם התכונה הזו הובילה להתנהגויות או לסיטואציות לא חיוניות, שפגעו בהם או באחרים. או במילים אחרות, תכונה זו נתפסת על ידם או על ידי הסביבה כשלילית. אם כך, אפשר בהתרשמות ראשונית להבין את רצונם לשנות את התכונה הזו, כי אם משהו אצלי עושה לא טוב או מעורר תגובות שליליות בסביבה שלי, אני קודם כל מניח שצריך לבטל או לשנות את זה בי.
אני פוגשת אנשים מיוסרים וחסרי אונים. חלקם מרגישים שהם סובלים בשל תכונות מסוימות שלהם, חלקם מותשים מהנסיונות לדכא אצלם תכונות מתוך אמונה כי הן לא טובות וכי צריך לשנות אותן. לעיתים אני גם פוגשת כאלה ש"הצליחו" אך חווים בעקבות זאת דיכוי או חוסר סיפוק בחייהם. וכאן בעיני נכנס בדיוק ההבדל הדק בין תכונות אישיות לבין התנהגויות.
במצבים אלו אני קודם מבקשת לרגע להניח בצד את השיפוטיות, את הביקוריות העצמית ואת "ההפרעות" מהסביבה ועל מנת שנוכל להתבונן על הדברים בצורה נקייה יותר. התבוננות זו מוכיחה את עצמה לא פעם- היא מאפשרת לנו בסופו של תהליך לתעל את אותן תכונות, אותם כוחות מנטאליים שלנו ממקום שלילי ולא בטוח למקום חיובי וחיוני. זה מרתק ומרגש לגלות כיצד דווקא אותן תכונות שניסינו תחילה לדכא מתוך אמונה כי הן מזיקות לנו ולסביבה שלנו, מתגלות בסופו של דבר כתכונות הקשורות לייעוד שלנו בחיים.
זו מעין התכווננות, התארגנות מחדש, תיעול התכונות הדומיננטיות שלנו למקום חיוני, עוצמתי, שיוביל אותנו למימוש, לאחיזה בהגה ובעיקר לתחושה כי אנו יכולים לחיות עם עצמנו קצת יותר בשלום.
"תיעול התכונות הדומיננטיות שלנו למקום חיוני, עוצמתי, שיוביל אותנו למימוש, לאחיזה בהגה".