יש לי חלום שמלווה אותי במשך שנים, מאז היותי ילדה קטנה ועד היום. בחלום אני נמצאת בבית ילדותי, מביטה אל עבר דלת הכניסה של הבית. אני מביטה בה ויודעת כי מצידה השני עומד לו אדם שרוצה לפרוץ לביתי ולפגוע בי. בכל פעם, על אף שאני תובעת מעצמי להמנע מלעשות זאת, אני ניגשת בשקט אל הדלת ומציצה מבעד לעינית. הזהירות בה אני עושה זאת לא מונעת מהאדם הנמצא בצידה השני של הדלת להבחין בי ולנסות לפרוץ לביתי בכח. לרוב בשנים אלו הייתי מתעוררת מהחלום בזמן המאבק על פתיחת הדלת, רגע לפני שהייתה נפרצת. אני זוכרת היטב את תחושת הפחד והכאב שהרגשתי בזמן היקיצה, כאב חד בחזה שהמשיך במשך שניות אחדות ונחלש בהדרגתיות. לעיתים היה זה כאב כל כך חד, שגם שעות לאחר מכן הייתי משחזרת אותו בזכרוני. אני גם זוכרת, כיצד נמנעתי כל חיי מלספר לאנשים על החלום שלא מוכן היה להרפות ממני.
אותו חלום המשיך להופיע מדי פעם במהלך השנים, באקראיות וללא התרעה מוקדמת. אך עם הזמן התרחש דבר מעניין, יכולתי להבחין בשינויים מסוימים שחלים בו. אחד מהשינויים האלה, שהלהיב אותי במיוחד, היה היכולת שלי לזהות את החלום במהלך השינה ולהזכיר לעצמי בזמן החלימה כי אני מכירה את הסיטואציה הזו היטב. לעיתים ברגעים אלו יכולתי אף להעיר את עצמי מהשינה ולצהול על הניצחון: "אה אה! הראתי לך מה זה &%$@ #$^&@!"
שינויים נוספים החלו להתרחש בחלום במהלך השנים, עד שהוא הפך לגרסה מחודשת של ממש. התחלתו של החלום נשמרה פחות או יותר זהה, אך בגרסתו המחודשת האדם מצליח לפרוץ לביתי. לעיתים בחרתי להפסיק מיוזמתי את המאבק מולו. לא נעים לי להודות אך לא עשיתי זאת מתוך רצון אמיתי שייכנס לביתי, אלא מתוך תחושה שזה חזק ממני, שאני לא רוצה להמשיך את המלחמה המייסרת הזו על הדלת. פשוט אפשרתי לו להכנס.
הוא עומד מולי, מביט בי במבט מאיים. "את מכירה את זה יהודית", אני מזכירה לעצמי בזמן החלום. "את מכירה את זה היטב". אני מביטה אליו ישירות, מפחדת אך מתקרבת אליו לאט ובנחישות מדומה. זה מרגיש לי חסר היגיון ועדיין, משהו מניע אותי לעשות זאת וכך אני פועלת. כשאני קרובה אליו מספיק, אני אוחזת בידו, מקרבת אותה אל גופי ומחבקת אותו.
ברגעים אלו משהו מהותי בחלום משתנה. אני מרגישה כי שיניתי את התסריט. זוהי תחושת התעלות והקלה עצומה, סוג של סיפוק עמוק, בכל פעם מחדש. אני שם, עומדת קרוב לאדם שלא מזמן היווה איום על קיומי, אך לא עוד.
בשנים האחרונות, הלכה והתחזקה לה גרסת החלום הזו. המבט המפוחד בעינית עוד ישנו, אך המאבק על הדלת הלך והתקצר באופן משמעותי וההחלטה להפסיק את המאבק ולפתוח את הדלת מגיעה אלי בשלב מוקדם יותר. המפגש עם האדם המאיים והיכולת שלי לעמוד מולו בכנות ובנחישות הלכו והתעצמו.
ולמה אני משתפת אתכם בדבר כל כך אינטימי ופגיע? שאלה טובה. אני חושבת שאני עושה זאת כי אני מרגישה שזה יכול להיות שיתוף בעל ערך, לפחות עבור חלקכם. אני עושה זאת כי אני מרגישה כי חלום זה שלי שליווה אותי במהלך השנים משקף תהליך התפתחותי עמוק שחל בי. זהו לא תהליך שחל ביום אחד, זהו תהליך מתהווה שמתרחש בזכות הרצון שלי להתמודד, לחשוף ולהחשף על מנת שאוכל להתפתח ולנסות לממש את עצמי בחיים האלה. במובן זה, השיתוף שלי הוא גם עבור עצמי, סוג של הצהרה והכרה בהתמודדות הזו.
החלום הזה הלך והשתנה בעקבות תהליך אותו עברתי במציאות, תהליך שהוביל אותי להבנה שאינני מתביישת להודות בה כיום, כי תמיד יהיו דברים שיעוררו בי פחד. אני יודעת כי הפחד הוא תגובה ראשונית, טבעית, אנושית ואף השרדותית מאוד. אך יחד עם זאת, אני יודעת שהיום אני יכולה להתבונן בדברים שמפחידים אותי, לנהל מולם דיאלוג כנה ולבחור כיצד נכון לי להתנהל.
לעיתים אני אבחר לתת לגיטימציה לפחד שלי ולהמנע ממשהו על מנת לשמור חזק על ביתי ויהי מה. אך לעיתים אני אבחר להתבונן עליו, להבין אותו ועדיין לבחור לפעול באופן בו חשוב לי לפעול. וזוהי עמדה אחרת לחלוטין. זהו מעבר מעמדה בה אין לי בכלל חוויה של בחירה, אין לי את היכולת להתבונן בפחדים שלי ולבחון אותם, עמדה בה הפחד מהווה מצב נתון והתגובה שלי אליו תמיד תהיה אחת וזהה- המנעות. לעמדה בה אני מרגישה שיש לי את היכולת לבחור, להפעיל שיקול דעת ולקחת שליטה על חיי, לפחות בדברים שאני כן יכולה לשלוט בהם. עמדה שכזו לא רק משנה את ההתנהלות שלי בחיים אלא גם משנה לחלוטין את האופן בו אני חווה את דרכי בעולם. את התפיסה שלי לגבי עצמי.
במצב בו אני משקיעה את מירב האנרגיה שלי בלשמור על הדלת נעולה כדי שאיומים לא יכנסו לביתי, אני אולי מספקת לעצמי, על פניו, את התחושה שאני מוגנת, אך אני גם מבוצרת בביתי שלי. אם איני יכולה לפתוח את דלת ביתי, אני בסוג של כלא- כלא עצמי. כל עוד לדלת אסור להפתח, לא רק איומים אינם יכולים להכנס לביתי, אלא גם הרבה מאוד דברים טובים לא יכולים להכנס אליו. שום דבר לא באמת יכול. אני מונעת מעצמי להחשף לעולם, לדברים חדשים שיכולים להכניס צבע ומשמעות לחיי. אני מונעת מעצמי להרחיב את גבולות ביתי, לטייל בעולמות נוספים ולהתפתח מעצם החשיפה והתמודדות. במצב בו אני משקיעה את מירב האנרגיה שלי בלהמנע מאיומים אני מונעת מעצמי להשקיע את האנרגיה שלי בדבר החשוב באמת - בחיים. האם אין זה המחיר היקר ביותר? האם אין זה, באופן אבסורדי, שימור של המצב המאיים ביותר?
אני רוצה להניח כאן אפשרות. אפשרות לעשות את הצעד שיספק לך את המרחב המוגן, הבטוח והמבוקר להתבונן בפחדים שלך ובכל מה שקיים בך, בכל מה שגורם לך להמנע מאותם הדברים שהיית רוצה לעשות ולחוות.
ואני מזמינה אותך לעשות זאת יחד איתי.
בשלב הראשון נהיה, נביט יחד אל הדלת הנעולה ונתאר מה עלול להמתין לנו מצידה השני. לאט לאט, נוכל להציץ בעינית, להתעמת מול האיום האפשרי. לא נתקוף אותו, לא נאבק בו ולא ננסה לבטל אותו. להפך, ננסה להבין אותו, לתת לו לגיטימציה, לעמוד מולו ולנהל עמו דיאלוג אותנטי.
לעיתים ניווכח לגלות שהאיום בכלל לא איום ולעיתים ניווכח לגלות שזה אכן מאיים ולא נעים לנו. כך או כך, אנו נכיר ביכולת שלנו להתנהל מול ולצד הפחדים, להחזיק במושכות של חיינו. ונשים לב לשינויים המתרחשים עם הזמן, בנו ובחיינו, בעקבות התמודדות מעוררת השראה זו.
יהודית
