דמיינתי לעצמי חיים ללא כאב פיזי, בכלל.
אין יותר כאב ראש, כאב בטן, כאב גרון, כאב שיניים, כאב שרירים.
הצהרתי כי אני מוותרת על כל התסמינים הפיזיולוגיים הרעים.
חיים ללא בחילה, ללא סחרחורות, ללא חולשה- כלום!
אני מודה בחוסר צניעות, כי התגובה הראשונית שלי הייתה: "וואו. אני גאון".
"רוב האנשים יסכימו איתך שכאב זה דבר נוראי", חיזקתי את עצמי. זוהי תופעה שאנחנו לא אוהבים להרגיש ולא רוצים להרגיש- ובצדק.
"אני חייבת להזדרז ולהצהיר על פטנט", אמרתי.
מי לא ירצה להשקיע בו?
בעודי בוחרת את הבגדים לראיון הטלוויזיוני הראשון בו אחשוף לעולם את הפטנט שלי, מחשבותיי המשיכו לנדוד.
נתתי לעצמי לשהות עוד קצת באפשרות החלומית של חיים ללא כאב פיזי.
רגע אחד, ומה אם משהו יחסר לגוף שלי? נגיד ברזל או חומצה פולית?
איך אדע זאת לולא ארגיש את הבחילה, את כאבי הראש, את הסחרחורות הנוראיות?
"את תעשי בדיקות דם פעם בחצי שנה ותדעי", עניתי לעצמי בנחישות.
ומה אם אפול ואשבור את הרגל? או אקרע את רצועת הברך? איך אדע זאת ללא הכאב? "סביר להניח שתצלעי או תבחיני ויזואלית במשהו", עניתי וגלגלתי לעצמי עיניים.
ואם זה חיידק אלים? או אבנים בכליות? איך אדע למנוע מגופי נזק רציני או בלתי הפיך, לולא ארגיש בכאב שיניע אותי לפנות במיידית לרופא?
וכך, ככל שהמשכתי לתהות לגבי המצבים בהם הכאב הפיזי מציל את חיי, הרחקתי את ידי-החותמת מהחוזה הקיומי החדש המציע לי חיים ללא כאב פיזי.
וויתרתי על רישום פטנט גאוני ברשות הפטנטים הבינלאומית.
כאב, זה נוראי. אין ספק.
אך לצד העובדה שהוא נוראי, משבש שגרה, מקשה עלינו, מפחיד אותנו ומוציא מאיתנו חלקים שאנו לא אוהבים לפגוש- כאב הוא גם מנגנון קיומי.
כאב הוא טבעי, חיוני, הישרדותי וקריטי. מי שלא הרגיש כאב במהלך האבולוציה- לא שרד.
כאב הוא זה המתריע, המודיע בצער רב כי עלינו לעצור לרגע את השגרה, ולהפנות את תשומת ליבנו לטובת הבריאות שלנו.
ככל שהבעיה חמורה יותר, הכאב חזק יותר. ולכן מה אעשה? אפנה מהר יותר לסיוע רפואי.
כך שבסופו של דבר אותו כאב נוראי, הוא זה שהציל את חיי. בלעדי הכאב לא הייתי עוצרת הכל על מנת להתמקד בעצמי,
לא הייתי ממהרת לקבלת סיוע רפואי, וסביר להניח כי חיי היו בסכנה קיומית ממשית.
עד כאן, בנאלי. מודה.
מה חידשתי בעצם? כלום. אין פטנט.
זה מובן מאליו לכולם, זה מוסכם, זה לגיטימי, זה טבעי ואנושי.
אך מה לגבי תחושת חרדה?
המתח, הדופק והנשימה המהירים, ההזעה, הרעד, תחושת העילפון והסחרור, הפחד החזק.
אילו רק מקבץ קטן של תופעות פיזיולוגיות שמופיעות תחת המילה הכל כך מאיימת- חרדה.
אותם סימפטומים שאנו רק רוצים לדכא, לטשטש ולהעלים.
ובינינו- היום יש כל כך הרבה דרכים לעשות זאת.
והאם אפשר להאשים אותנו שזה מה שאנו רוצים לעשות בראש ובראשונה?
כמובן שלא.
אך חרדה, כמו הכאב הפיזי, היא רק הסימפטום.
היא הדרך האנושית, הטבעית של גופנו להתריע לנו כי עלינו להפנות את תשומת ליבנו לעצמנו, להפנות את הקשב שלנו פנימה- זוהי חרדה קיומית.
לולא הסימפטומים של החרדה היו קשים ומטלטלים לא היינו עושים זאת.
רובנו, ככל כנראה, היינו מעדיפים להיצמד לשגרת החיים באשר היא.
כי קלה או קשה, מותאמת לנו או לא, נכונה לנו או לא- היא קודם כל שגרה. ושגרה היא סוג של חוף מבטחים. או אשליה, אבל מהסוג המשובח.
לכן לא היינו ממהרים לעצור אותה.
לא היינו ממהרים להפנות את תשומת ליבנו לעצמנו, להשקיע זמן, להתבונן, לבחון, לשאול ולערער.
או פשוט יותר, להיות.
החרדה הקיומית, בחלק מן המקרים, כמעט ומאלצת אותנו לעצור את האוטומט ולהיות קשובים לעצמנו.
לא פעם, אם לא נעשה זאת, היא תתחזק.
וזאת ככל הנראה כי קיים בתוכנו צורך חזק ומשמעותי, צורך קיומי של ממש, להיות קשובים לעצמנו.
גם אם זה לא תמיד הצעד הטבעי והפשוט עבורנו.
חרדה היא מנגנון הגנה.
מנגנון הגנה שהתפתח ונשמר במהלך קיומנו האנושי.
לולא החרדה, לא היינו שורדים.
בדיוק כמו חיים ללא כאב.
חרדה היא חלק בלתי נפרד מחיינו,
היא מופעלת בעת הצורך, בתקופות ובמצבים מסוימים ומשמעותיה שונות.
הבנה זו איננה הופכת את החרדה לחברה שלנו, ואוי ואבוי אם כן.
כי אם החרדה תהפוך לחברה שלנו, היא תאבד מהשפעתה עלינו.
היא תאבד מיכולתה להרתיע אותנו ולהפנות את תשומת ליבנו לאן שצריך.
אינני טוענת כי אנו צריכים לחיות בתחושת חרדה ביומיום שלנו, כלל לא.
בדיוק כפי שכאב פיזיולוגי, מכל סוגו, איננו דבר שאנו צריכים לאהוב ולהתרגל אליו.
אך לא פעם, התפיסה כי חרדה היא לא דבר טבעי, אנושי ולגיטימי, אלא מזיקה ותו לו; ההתמקדות שלנו בלטשטש את הסימפטומים בכל דרך אפשרית- היא שגויה ועושה לנו עוול.
היא איננה יעילה עבורנו, ומעוררת בנו תחושות שגויות ומצמצמות לגבי עצמנו.
וכל זאת, במקום להתמקד בדבר המהותי באמת- בצורך פנימי וטבעי המבקש התייחסות ואמפתיה.
לא פעם, לאחר שאנו מעניקים לעצמנו את הלגטימציה ואת התנאים המאפשרים התבוננות, קשיבות, מחשבה, נגיעה - החרדה פוחתת ולעיתים אף נעלמת.
אין לה צורך יותר לאותת לנו, כי היינו קשובים לעצמנו, כי אפשרנו.
חרדות קיומיות- זמניות החיים, הבדידות, החיפוש אחר משמעות, יבקשו בתקופות מסויימות בחיינו יותר מקום ואישור להתבטא.
אנו נופתע לגלות את אשר יקרה כאשר נעיז לתת להן מקום ולא ננסה להלחם בהן.
החרדה איננה "מתיימרת" להיות נאהבת, להיות רצויה או חברה, ממש לא. בדיוק כפי שהכאב לא.
אך קיומה הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, חלק חיוני והישרדותי עבורנו בני האדם.
היא אנושית, היא טבעית ולא פעם, התייחסות נכונה אליה מאפשרת לנו הסתגלות ומותאמות טובה יותר לחיים.
נוכל להעניק לעצמנו את הכוחות, את התקווה ואת הבחירה המחודשת בחיים.
בחיים אותנטיים בעלי משמעות וחופש בחירה.
אה כן, ולגיטמציה להיותנו בני אדם. פשוט בני אדם.